זרם הפדיאיזם והמין החזק

 
 
לפני מספר ימים קבלתי מייל שהפנה אותי אל  הלינק הזה : http://kotex.ynet.co.il/exchange/
להירשם לאתר חדש.  רגע, מה. זה לא….וואלה יופי! אתר מסחרי! כאילו אין מספיק פרסומות בטלוויזיה לפדים טמפונים  ותחבושות! הלא בגלל שיטפון הפרסומות הללו הגברים , שגם כך מפוחדים מאיתנו ,בנות המין החזק, מבועתים מאיתנו לחלוטין לפי שהם  בטוחים שאנחנו מטפטפות נון סטופ נוזלים משונים ומבאישים.
אז עכשיו גם אתר באינטרנט לכבוד זרם הפדאיזם ?! לכבוד מה בדיוק?
מסקרנות נכנסתי לאתר לראות מה מנסים כבר למכור לי . אני ארשם לאתר , אצטרך לשלם בכרטיס אשראי דמי מנוי והם ישלחו לי חבילת פדים תפוחה  והדורה כל חודש.   
 
 נפתח לי דף האתר ו…אופס. טעיתי קצת. גיליתי משהו . נחמד. רעיון. כל  עיר ואם, אחות ובת  עם כישרון מסוים,  עושה החלפות עם מישהי אחרת,  עם כישרון אחר במפגש של שעה. מישהי שעוסקת בשיווק,  למשל, יכולה להיפגש איתי (שאני אווילה משרישה בתחום זה)  ולהסביר לי מה עלי לעשות על מנת לשווק את עצמי באופן יעיל ונבון . אני מצדי, אוכל להעניק לה שעה של ייעוץ לדקורציה לבית, או הכנה לאודישן , או סדנאונת להומור (איך לנתב נרבים להומור), או איך ליצור גוף תאורה ייחודי.
בקיצור, נרשמתי לאתר.
אחרי יומיים קבלתי  פנייה מעדי. היא תקרא לי בקלפים ואני אעשה לה הכנה לאודישן . התאים לי. הרי להוציא ממון על קריאה בקלפים לא אוציא. לא מספיק מאמינה בזה, ז"א כלל לא מאמינה בזה. אבל גם לא מזלזלת. לא פוסלת  ולמה לא לשמוע קצת מה יהיה איתי, יהודיה לא מאמינה שכמותי.
קבענו בביתי.
עדי ,  בחורה יפהפייה ומצוינת הציעה שנתחיל עם הקלפים. יש לי נטייה לא מנומסת  לבהות ביפיופים. אין זה משנה  כלל אם מדובר בגבר או אישה. אני מוצאת את עצמי בוהה בהשתאות ובהערצה ביופי הניבט  מולי  וכך גם בהיתי בעדי. היא ביקשה שאשאל את הקלפים שאלה משמעותית  ושאלתי בקול טיפשי  מה יהיה עם אהבה בחיי .
ערבבתי את הקפלים ובחרתי שלושה.התנדנדתי בין פריצת זרדים של סקפטיות להנהוני הסכמה סוערים. עדי , בסבלנות  הסבירה לי  מה משמעותו של כל קלף.  התשובה נראתה לי הגיונית: בגדול- זה  תלוי בי.  

נו, טוב.
 בחלקה השני של פגישתנו,  עזרתי לה בהכנה לאודישן. אני, שאין איומה ממני באודישנים. (באחרון , למשל, היטבתי להדגים  לבמאי ולמלהקת משחק גרוע עד כדי כך שהמשפט שאמרתי נשמע היה לי כמו הפרודיות שאני עושה  על משחק איום במיוחד), אבל  בעזרה לאחרים- אני יודעת בדיוק! מה  יש לעשות. עבדנו בדקדקנות על המונולוג שהביאה, עברו שעתיים  והרגשתי שמחה וסיפוקייכיי. ( סיפוקייכיי- בארמית – מהמילה סיפוק. זיכרון אפל  מטקס החתונה , ממלמולי הרבי).
בפעם הבאה אחליף כישרון עם אשת שיווק. אולי. חייבת ללמוד את הנושא הזה.  בעצם בא לי טיפול שיאצו. אחר כך שיווק. נראה .
ממליצה לבנים לנצל את מדיום הרשת , להתחזות לבנות ולהחליף כישרונות. אופס, יצא לי חרוז . אלמלא לא הייתה לי אלרגיה נוראה לחרוזי חמשירים הייתי מציעה בשמחה  גם שעת חריזה.
 
 

מודעות פרסומת

יו.. איזה קטעים ב"פח הגדול"

  
אני לא צופה ב"אח הגדול". לא שאני לא יודעת על מה מדובר. יודעת, אפילו ראיתי פה ושם קרעי קטעים מרגשים עד דמעות תנין   ולחברי הקרובים שכן צופים בתוכנית, יש מין מנהג משונה  לעדכנני ולציין שמות של  אורגניזמים כאלה ואחרים הלוקחים חלק במשחק משעשע ונבון זה. אני מהנהנת עם עיני עגלה תמהות , לא מבינה ממש  עלמה ולמה מספרים לי על זה אבל שיהיה.
הבוקר , עם הקפה , פתחתי את הטלוויזיה ונפל בחלקי לצפות בדיון מעמיק  ורציני עם אלו שהודחו מהמשחק  המהמם. ישבה על ישבנה  הבחורה הענוגה, משוררת ממש,  עם הנימוסים האירופאים , לידה בעלה  הנבון , והמשוררת דיברה  והסבירה  שהיא הרתיעה את האח הגדול שהבעל  זה נקודה מה זה רגישה אצלה .  והוא, האח , העיף  אותה בגלל ההתנהגות שלה . מה היא לא בן אדם?…מה שבטוח , כשענוגה  נבחרה מבין מאות אלפי מועמדים,בהפקה שפשפו ידיים משומנות בהנאה   כי ידעו  שמדובר ביצור ספק תבוני שיהיו מה זה קטעים איתה והיא תביא רייטינג שחבל על הזמן.  יו נו, כמו בקרקס או בגן חיות,  אם היו מביאים גורילה שיודעת נגיד, גם  לקלל , לא היו מגיעים מיליוני אנשים לראות את התופעה?
והנה מתקיים על בוקר  דיון טלוויזיוני בתוכנית אקטואליה יומית  עם המעודנת ועם בעלה . ואת מי מעלים לשידור שגם הוא יחווה דעה מרעננת? את מנחם בן ( מנחוש, קוראת לו המשוררת) ההוא מה"אח הגדול"  של הפעם הקודמת, זאת,  כדי שיתבל בעוד קורטוב  רעל  את ביצת התרעלה המבעבעת והריחנית   הזו , ובחיוכים מהגיהינום הוא מבהיר כי לעיתים יש מקום להגיד דברים רעים ולהעליב  . איזה חמוד,   מי כמוהו יודע, הרי זה סמלו המסחרי של האיש המשובח.

מילא כמה דקות היו מוקדשות ל"פח הגדול" , כחלק ממה שקורה כאן , אבל לא, תוכנית שלמה מוקדשת לנושא  והדיון החשוב, במפלס הביוב הטלוויזיוני הבלתי ראוי  לצפייה נמשך ונמשך, ולמה? כי זה חשוב! ובעיקר  מקסים ומעניין הרבה יותר ממה שקורה , למשל בעולם , מחוץ לארץ הקטנה שמזמן גילחה שפם תמים . חשוב לתת זמן שידור יקר  בנושא הביוב ואשתו , הפח הגדול והפה הגדול של  הענוגה,ההפקה, הזכיינים, שאין גבול לתאבונם לרייטינג וכסף , ואיך הם לא קולטים את זה , שהענוגה הזו , ההיא שהדיחו , היא בעצם הם עצמם.
 

מה המשותף לשלאף שטונדה, נימוס ו- יא זונה איזה כוסית את

קבלתי פנייה מרעננת בזו הלשון:
עובדים יקרים, אל תוותרו על זכותכם למנוחת צהריים בין השעות 14:00-16:00!
 מחקרים מוכיחים כי שעתיים שלאף שטונדה בכל יום מאפשרות לעובד לשמור על רמה גבוהה יותר של אושר וריכוז, משפרות את התפוקות ואף מקטינות את רמת הפשיעה במדינה. חיתמו על העצומה ועיזרו לנו להחזיר את השלאף שטונדה, כי גם לכם יש את הזכות לנוח בין שתיים לארבע!
לינק לעצומה:
http://www.atzuma.co.il/yeke
מייד חתמתי על העצומה . היא הזכירה מודעות בכניסה לחדר האוכל בקיבוץ. געגועים  לבית סבא.  הסבים שלי היו פולנים קשים ועציים  של השומר הצעיר , אך הקפידו על מנוחת צהריים דשנה ומפייסת  כחלק מהיום יום. רגע, וגם אמא שלי, כל יום! בין שתיים לארבע! והנה עולה רם ונישא  זיכרון מהילדות, שעשיתי רעש גדול כדי שתתעורר ותשחק איתי , חשבתי שהדבר ישמח אותה  נוכח האלטרנטיבה המשעממת בה בחרה – לישון, ולהפתעתי לא רק שלא שמחה אלא הזעיפה פנים וצרחה עלי שאהיה בשקט.
כן, מאד כיף לישון בצהריים. אני עושה את זה לעיתים קרובות, חייבת לציין, אבל אין לי סדר יום קבוע.  ככל שאני מהרהרת  בזה יותר, אני מתאהבת ברעיון הנועז הזה, לאמץ באופן רשמי אל החיק היהודי ישראלי עצבני את השלאף שטונדה, אבל  עולים גם חששות:   הלא אנחנו מתהדרים בחפיפניקיות לאומית, ה" עזוב אותך יהיה בסדר"  למשל ,שאנחנו שומעים מידי יום מנותני שירותים למיניהם שהחליטו לשנות על דעת עצמם את סדר העדיפויות שלנו , שמחליטים להיעלם לפרק זמן בלתי ידוע באמצע העבודה,  החל מאיציק השיפוצניק המה זה ראש טוב מגניב לגמרי צחוקים איתו – שבא מתי שבא לו הולך מתי שבא לו ואם תשאלו אותו  מתי תגמור את העבודה הוא יגיד לכם אל תהיו כבדים, יהיה בסדר, עלי- וכלה בשרה מהנהלת חשבונות שתגיד שהיא לא יודעת איפה החשבונית ששלחתם  הלכה לאיבוד  או שההוא שצריך לחתום על הצ'ק  במילואים או בח"ול ושתתקשרו ביום שני .
אז אם נגיד, בהתחשב באופי הישראלי שיש בו בהרבה פעמים שילוב מהמם של חפיפניקיות, יומרה וחלמאיות  (למשל שלד בניין הבימה המרהיב בטמטומו ) –  האם אנחנו יכולים באמת להרשות לעצמנו לאמץ את השלאף ?
 המנהג יכול להתאים  לחברה שיודעת לעבוד נכון באופן יעיל ומכבד את עצמה .  
 
 ובהזדמנות הזו אני מבקשת  לומר עוד משהו: שנימוס אלמנטרי זה לא פולניות. 
התקשרתי לומר תודה למחרת  ארוחת ערב שהוזמנתי אצל חברים חדשים . ענה לי הגבר. הדיאלוג היה כדלקמן:
–         הלו?
–         הי, זאת נולי, מה שלומך?
–         בסדר
–         אה.. יופי, רק רציתי להגיד תודה רבה על הארוחת ערב אתמול, היה לי טעים ונעי/
–         נולי נולי  נולי נו באמת לא ידעתי שאת כזאת פולניה.
פולניות היא גינונים,  תחפושת של נימוס ולא נימוס אמיתי, פולניות היא הצגת תכלית מרוכזת של אגוצנטריות  שאמורה לתת לנו להרגיש אשמים תמידית. אין לזה כל קשר לנימוס, שהוא בעיני אסתטיקה של התנהגות.
 
דוגמה לפולניות:  
פולניה: יואל, תואיל בטובך לשבת מולי , יש רוח פרצים ואתה עלול לחטוף דלקת ראות.
יואל: אבל פולניה , אם אשב מולך , חוסם רוח על פולניה, אחטוף דלקת ראות דרך הגב!
פולניה: אפצ'י!  אפצ'י! הנה התקררתי  יואל בזמן ויכוח טפשי. תמיד חייב לומר מילה אחרונה.   
 
אצלנו, עם הספר (!), נימוס נחש
לפולניות, למשהו נודניקי וארכאי שאין לו מקום בתרבות הישראלית. נהפוך הוא , אתה רוצה להחמיא למישהו? להגיד לו משהו נעים שישמח אותו?  אז תקלל אותו בכיף:
"איזה שחקן בן זונה אתה!"
או
 "יא זונה  איך את כזאת כוסית?"
 כאלה מין.
 אבל אולי , אם נאמץ את השלאף שטונדה, כמו הספרדים או האיטלקים, אולי נהיה שמחים וטובי לב יותר?  אולי נעבור תהליך אבולוציוני נחמד ונהיה רגועים יותר , אחרי שנת צהריים מלאת חמלה ? נעיף לכל הרוחות את החיספוס ה"צברי" שעבר זמנו כבר והפך עם השנים לבהמיות סבבית  מוכרת ולגיטימית?
 אולי. בינתיים אפשר לישון על זה.כבר שתיים.

 

תמונה אבסורדית סביב הבטוי:" הוא מוצא חן בעיני" שמשמעותו הפוכה מפירושו המילולי

 

 
שתי נשים  פנויות , שיקה ומיקה  יושבות בבית קפה. שיקה מבחינה בגבר  שמביט בה מידי פעם.
 
 
 
שיקה ( בשאט נפש) : ההוא שם עם הג'קט החום-  מוצא חן בעיני.
 
מיקה: באמת? איך את יודעת?
 
שיקה ( בגועל) : הוא לא מוריד ממני את העיניים! הוא חושב שאני משהו משהו,  האורגניזם הגברי הדוחה הזה . תראי אותו! מה הוא חושב לעצמו? שבגלל שהוא מוצא חן בעיני גם אני מוצאת חן בעיניו?
 
מיקה: את לא מוצאת שום חן בעיניים שלו?
 
הגבר ניגש לשולחנן.
 
גבר: שלום.
 
מיקה ושיקה ( ממלמלות) .. שלום..
 
 הגבר: קוראים לי שיקו
 
מיקה מחייכת. שיקה בהלם.
 

שיקה: שיקו? איזה מין שם זה? זה לא שם ישראלי בכלל
 
שיקו: על שם המוסיקאי הברזילאי שיקו בוארקי, אמא שלי ז"ל  מאד אהבה  אותו . תשמעי.. את מוצאת חן בעיני
 
שיקה: ( בלעג שוצף)  מה  אתה  אומר…. על סמך מה בדיוק הגעת למסקנה הזאת?
 
שיקו:  את אה… הסתכלת עלי. 
 
שיקה: כי אתה לא הורדת ממני את העיניים! בדקתי אם אתה ממשיך, זה הכל,  אני לא מוצאת חן בעיניך  . זה  נדמה לך יא אגו שמן
 
שיקו: אני לא שמן
 
מיקה: רוצה להצטרף אלינו ?
 
שיקו: בשמחה, אם אני לא מפריע
 
שיקה: אתה לא מוותר , אה שיקו? אני אומרת לך שאני לא מוצאת חן בעיניך ואתה בשלך!  
 
מיקה : קוראים לה שיקה. ואני, אגב, מיקה.
 
שיקו: ??? מה? שיקה? אני לא מאמין! מה זה השם הזה, אם מותר לי לשאול?
 
שיקה ( בחוסר חשק) : אמא שלי ז"ל הייתה רומנטית . קראה לי נשיקה. הנ'  ירד וכולם קוראים לי שיקה.
 
שיקו: (מצחקק) שיקה ושיקו …
 
שיקה: תפסיק.
 
שיקו: תגידי לי.. אה.. שיקה ( מצחקק) אם אני אגיד לך משהו כמו: אני מוצא המון חן בעינייך, את מקסימה בעיני. מה תגידי?
 
שיקה : באמת? אה.. תודה
 
שיקו: ואם אני אשאל אותך:  שיקה, את מוצאת איזה חן בעיניים שלי? משהו נחמד?
 
שיקה ( בוהה בעיניו) מוצאת.  מצאתי חן. כן.
 
מיקה: אז יופי שיקואים ,  אני הולכת.  המשך חיים נפלא.  
 
 
 
 
                                                              

 

גב' עומר נדרשת לשלם מס פראייריות טייק 2

בפעם הקודמת כשקבלתי איומים מטעם 'רשות השידור' לשלם תרומה לאגרה סיפרתי כיצד קבלתי מהם יום אחד מכתב בזה הלשון:
 
גיברת עומר הנכבדה
 
מצאנו שאת עונה על פרופיל העונה על ציפיותינו למתן תרומה נכבדה ל'רשות השידור' .  מאחורי התדמית שאת כה מנסה ליצור  של האמנית / מצחיקה/ שובבית משהו, מסתתרת חננה ירושלמית פראיירית  הנבהלת מאיומים על נקלה.
אי לכך ובהתאם לזאת אנחנו מאיימים עלייך שאם לא תשלמי לנו מייד את האגרה-  תרומה ל 'רשות השידור' ע"ס 460 שקל , נראה לנכון לפעול כראות עיננו , הווה אומר עיקול חשבון הבנק שברשותך, החרמת הטלוויזיה שבביתך שעה שאת ובנך הקטן  תצפו להנאתכם  בשידורים חוזרים  של תוכנית הדגל של הערוץ הראשון "חיים שכאלה" והוצאות נלוות של בית משפט שיכולות להגיע לאלפי שקלים.
 
 
הזדעזעתי. לא! אני לא חננה ולא פראיירית! אני אראה להם! אני לא אשתוק! אני אלחם !  אני יודעת מה אני אעשה! אני אשלם, ואכתוב על זה פוסט .
כן! הם כבר יראו עם מי יש להם עסק.
 וזה בדיוק מה שעשיתי.
 
מאז , לא הפסקתי לקבל מכתבי דרישה לתרומות נוספות , שמחודש לחודש סכומן עלה, כי לא ששתי לשלם. שאלתי את חברי אם הם משלמים את האגרה. כולם כאחד עיוותו את פרצופיהם בגועל ובוז וענו כאחד:" מה פתאום". חלק  אמרו שהיו מקבלים בדואר את הפתק הורוד המטומטם , זורקים אותו כלאחר יד לפח הקרוב, ובמרוצת הזמן הפסיקו לקבל. פשוט התייאשו מהם , וחלק אמרו שכלל לא מקבלים דרישה לתשלום. כן כן, ארצנו מחולקת למשלמי אגרה ( הפראיירים ) ולאלה שלא ( הלא פראיירים).
אז גם אני התחלתי ככה, מידי פעם לזרוק. טוב, לא ממש לזרוק , יותר להחביא ממני את הפתקים הורודים שהחלו להגיע בקצב של ריקודים אפריקניים.
כך היה עד שקבלתי מכתב מעו"ד יצחק לבני, המייצג את מרשתו – רשות השידור.הדורש ממני לשלם 701 שקל מייד ולא (  בואכה כל האיומים יוצאים לדרך בכיף).
 
 
החזקתי בידי את המכתב והתחלתי לרעוד מעצבים. עד כאן, נבחתי.
החלטתי לפעול. כתבתי מכתבים לרשות השידור בהם אני מעלה את טענותיי מדוע אני לא רואה סיבה לשלם את הסכום השערורייתי, ולא קבלתי כל תשובה. התקשרתי למשרדו של העו"ד הנ"ל ואחרי כמה ימים של ניסיונות שעלו בתוהו,  קבלתי תשובה מתכתית ללכת לרחוב המסגר 9 , לבית 'רשות השידור'.
הגעתי לשם , וחשכו עיני. באולם מפוצץ ומהביל מעצבים ומאנשים עלו צעקות ועקצוצים וראיתי שיהיה עלי לחכות לפחות שעה וחצי. אבל אני, אל תראו אותי ככה, אני לא נבהלת בקלות אני.  ביקשתי שיקבעו לי פגישה עם המנהל.
 
הפגישה נקבעה  להיום באחת בצהריים.  באתי מוכנה. אני אהיה אסרטיבית , חשבתי, אבל נעימת סבר.  הנה מקום שלא יזיק לי להשתמש בעובדה שהייתי פעם חלק מהצמד "דבי ונולי" .
אמרו לי שיהיה עלי לחכות שעה. נהמתי ביני לביני וביטלתי את הפגישה שקבעתי לי לאחת וחצי. פקיד זיהה אותי והציע לקבל אותי מייד , אולי יוכל לעזור לי במקום המנהל ( הנה, חשבתי, כבר  הולך לי קל) .
התיישבתי מולו ואמרתי לו : "אתה יודע כמה  פעמים הופעתי בערוץ הראשון ומעולם לא שלימו לי?"
הוא גיחך:" אז מה, את רוצה יענו להתקזז?"
 
חננה גזעית :" סליחה, ביררתי (לא ביררתי ולא מוקסינים)  ו'רשות השידור' חייבים לי עם רבית והצמדה כבר אלפי שקלים. זה לא אותה קופה? היום 'רשות השידור' משלמת  לאמנים על תוכניות אירוח, נכון ? מה שאומר שלפי החוק הייתם אמורים לשלם גם אז, "
כאן הוא ממש חטף התקף צחוק. "את ממש, אבל ממש, לא בכיוון, זה חוק נולי"
 
חננה צדקנית: " תשמע, החוק הזה קיים משנת 1965! חלק מקבלים דרישה לתשלום וחלק לא! אם זה חוק, הוא צריך לחול על כל האזרחים ולא רק על הפראיירים"
 
פה הוא כבר התייאש." את רוצה לחכות למנהל?  "
 
חננה:" כן"
 
ובינתיים, כדי   להעביר את הזמן בנעימים למחכים בתור, התרחש לו תיאטרון רחוב: מופע מעניין של יצור ספק אדם ספק שור ערס במיוחד, שבורך בקול ובאוצר מילים היישר מהביוב. הוא חבש משקפי שמש שחורים ותכשיט  זהוב קישט  את צווארו הנאה. הוא החל את המופע בהקנטות מזוהמות לפקידות, ומשלא נענה בצחקוקים מפלרטטים,  הוא פצח לעבר אחד הפקידים במלל פיוטי ערב לאוזניים כמוסיקה כנסייתית:"  אתה גבר אתה? בוא החוצה יא מזדיין בתחת , אני אזיין אותך יא זבל!"
 
היה נעים, ואז הוזמנתי להיכנס למנהל. תכננתי לפני כן להיות נחמדה. להושיט לו יד, להציג את עצמי , לחייך, להבין אותו ,הוא גם בן אדם,  וכל היום הוא צריך להתמודד עם  אנשים מרוטי עצבים שלא רוצים לשלם. לא קל לו, חשבתי.
 
המנהל היה עסוק עם  דברים אחרים כשידי נשארה מושטת באוויר. כשהרים  סוף סוף את עיניו  לא הבין מה היד הזאת רוצה ממנו. אולי להחטיף לו? הוא כבר ראה דברים… הצגתי את עצמי, אפילו התחצפתי והרהבתי עוז להשוויץ: "אתה מכיר אותי? " שאלתי בחן, " את אשתי אני לא מכיר" ענה בזעף.
חזרתי על הטקסט המבדח שאמרתי לפקיד ממקודם. המנהל לא הבין אותי: "מז"א חלק לא משלמים?" צעק בנרב. " את מדברת שטויות".
 
חננה לוחמת: "חברים שלי לא משלמים! אבל אני לא רואה את הערוץ הראשון. למה אני צריכה לשלם"
 
מנהל:" תני לי שמות !!!"
 
חננה אצילה ואמיצה :" השתגעת? מה פתאום שאני אסגיר את החברים שלי ( שרה גיבורת נ"ילי או לא שרה גיבורת ני"לי)
 
מנהל: "אז את מדברת שטויות! 38 שנים  אני עובד כאן ובחיים שלי לא שמעתי
שטויות כאלה! מיל
א הייתי אומרת לי אני מסכנה תבטל לי את הקנס הייתי מבטל."
 
אני:" טוב, אז אני מסכנה תבטל לי את הקנס"
 
ואז קרה  משהו מפתיע מאד: הוא לקח את המכתב מהעו"ד וקרע אותו. את לא חייבת. תשלמי רק מה שאת צריכה לשלם עד ינואר.  380 שקל. שלום.
 
חננה  הוציאה את פנקס הצ'קים ושילמה 380 שקל. היא הרגישה שכחננה היא כמעט התעלתה על עצמה, בכל זאת השיגה ביטול  קנס של כמה מאות שקלים, והיה גם משהו שהיא קלטה בזווית העין: שכשאמרה למנהל "תרגיע" אחת הפקידות צחקה.
 

סליחה טעיתי. לא רעליטי, ראליטי. ראליטי

 
לפני מספר חודשים פרסמתי פוסט בנוגע לתוכניות הראליטי
http://www.notes.co.il/nuli/43364.asp
אני שמחה לשתף אתכם במחשבות חדשות שעלו לי כתוצאה מצפייה חוזרת.
 
 באחד מימי השבוע צפיתי מההתחלה ועד הסוף בשתי תוכניות ראליטי, האחת: "היפה והחנון" והשנייה " הפוליגרף"  . בראשונה , כידוע לכם בודאי, יש קבוצה של חנונים, שהם הבנים . הם משכילים , חכמים ואינטלקטואלים ,  רק מה? הם כאמור חנונים, ולכן התקשורת שלהם עם המין השני לוקה בחסר. הם חסרי ביטחון, וגם- איך לא- נראים על הפנים . כך היה, בכל אופן , עד התוכנית האחרונה שבוצע בהם מהפך ועשו להם עיצוב ראש שחבל על הזמן של אח של הצופים : צבע  ופן  כדי שיהיו ערסים הורסים .
מולם – המין השני- הבנות, איתן הם צריכים ללמוד לתקשר  וללמוד בעזרתן להיות סקסיים. הן בלונדיניות ויש להן ציצים  שחבל על הזמן. לא צריך יותר, תאמינו לי. הנה, למשל, באחת המשימות, הבנות נשאלות שאלות שקשורות להשכלה כללית .
"מה זה אינלפציה?" שואל המנחה. הבלונדינית באלם. וואלה לא יודעתאולי זה בא מהמילה פלוץ? לא לא יכול להיות, קודח מוח הבבון הנבון שלה, אנחנו בטלוויזיה, לא יכול להיות שישאלו שאלות על פלוצים.
"לא יודעת" עונה הבלונדה ועיניה הזכוכית שלה נהיות שקופות כצלופן .
הבן החכם , הפרטנר שלה, צופה בה, ואז קורה משהו מעניין,  גם עיניו נהיות מזוגגות, ו- הוא נהיה בּבּוּנָבוֹן כמוה! הוא ממלמל  משהו בסגנון את בכל זאת חכמה..,
מה שנותן תקווה שאנשים אכן יכולים להשתנות! ולכל סיר , בנות, אכן יש מכסה!
  
הנה, לכל החנונים, אחרי המהפך , יש ציצית תרנגולית בצבעים מרהיבים, הלבישו אותם מהמם והם נראים ממש מתאימים להיות בני זוג של הבּבּוּנְבונות! מה, הן  גם קבלו משימה למכור אותם במכירה פומבית, כי, מה, הם לא מוצר , או מינימום יצירת מופת ? אחד מהבנים, כמו שהפרטנרית המהממת  שלו הגדירה, הוא נצר! נצר למשפחת  מהנדסים! לא שווה שבעים שקל? בנות! נצר ! נצר!
כל החנונים  נראים כמו  מעצבי שיער. וכולם, בלי יוצא מן הכלל , מכרו את נשמתם בסבבה בשביל – ?רגע. אני חייבת לחשוב: אה, כן. כסף. ופרסום. בטח. סליחה. אני ממשיכה .  עכשיו אנחנו רואים אותם אחרי המהפך שנעשה להם והוא לא רק חיצוני , מחנונים לערסים, אלא גם פנימי, הם נהיו בּבּוּנְבונים לגמרי , כמו הבנות- כולם מסונוורים מהבלונד המצויץ, כי זו הלא משאת נפשו של כל גבר, בלונדינית דלעתנית, שאין, אין! מה זה צחוקים איתה, היא אפילו אמרה:" מה זה צחקתי! התְפָּקַתֵתִי מצחוק!"  
 
אחרי כן צפיתי בעוד תוכנית שעושה טוב על הלב: "הפוליגרף".
גדי  המנחה שואל את המשתתף, בחור צעיר וחייכן, שאלות קשות שעליהן הוא צריך לענות אמת.
אביו, אחיו ואחותו יושבים וצופים בו מקרוב, שלא ירגיש לבד.
אבל גם בלי משפחתו המחבקת הוא לא היה מרגיש לבד. יש את הקהל החם והמפרגן באולפן, שמוחא כפיים סוערות אחרי שהמשתתף מודה בכל המעשים המגעילים שעשה:" " האם יש בעברך סוד שבגללו אתה עלול להיות בכלא?"
" כן" עונה האיש (קהל האולפן:  מחיאות כפיים סוערות!!! בראבו!!! כל הכבוד!!!)
 " האם אתה בן אדם טוב?" – "לא" הוא עונה ( מחיאות כפיים סוערות!!! בראבו!!!ככה צריך!!!)
מה, לא שווה היה לבחור לבוא  להודות בזה שהוא בעצם עבריין שלא נתפס ולקבל על זה תמורה אדירה כמו חום, אהבה ,הערכה  גדולה  לכנותו,  וגם לאומץ, כמו שהוסיף גדי לאחר כבוד?
הוא  מאושר (גם קיבל אישור) . והכי חשוב : הוא  קיבל על חשיפת מעשיו הרקבוביים פרס אדיר:כסף!  הרבה מאד כסף. ו- פרסום.
מחר כבר יקבל פנייה לשחק בטלנובלה ומחרתיים יקבל קמפיין.
ככה זה היום: זה
 הראליטי.
 
 
 
  
 

איגרת מכותבת למגיבים האנונימיים

  

שלום לכם מגיבים אנונימיים. קמתם על שד שמאל? הבה נקווה שלא. שאתם דווקא  שמחים וטובי לב, נושבים לתוך הרוטינה היומיומית אליה אתם מחויבים ושאותה בחרתם . עליכם להתנהל יאה נאה עם בן או בת הזוג, בהעדרם עם עצמכם, ועל אחת כמה וכמה בעבודה. להתנהג יפה, להיות בסדרים, וזה קשה אנונימיים… קשה. קשה  כל כך לשמור על פאסון, להיות מאמים. במיוחד עכשיו , בתוך הקיץ המהביל עצבים , והלא אתם יודעים שנביחת נרבים על הבוס ,על בן או בת הזוג או על  בני המשפחה – רק יזיק ויציק ויתיש. אולי עוברת במוחכם  המחשבה שספורט יכול לעזור להוציא אגרסיות. אבל רק המחשבה להיכנס למכון כושר לעלות על מכשיר ולהתפדח , מאיידת לאלתר את הרעיון הבריאותי חיובי הלזה.

אתם יושבים מול המחשב , בעבודה או בבית , ספוגי אגרסיה ושותקים. מתעצבנים מרגע לרגע ואפילו לא תמיד יודעים על מה. והנה , באופן אקראי, אתם גולשים לבלוג של כותב או כותבת, בו פרסם או פרסמה מחשבה אישית, שיר, סיפור  או מאמר  ואז:

נס משמיים!!! משה רבינו נגלה לפניכם עם עשר דברות המיועדות רק לכם!

·       עליך להגיב לפוסט  באנטי ואין זה ממש משנה מה תוכנו . אין כל צורך לקראו לעומקו

·       בהגיבך לפוסט עליך להפגין זלזול בכותב/ ת

·       כאשר את/ה דובר/ת אנטיפטית , המסר העוין עובר מעצמו. נימוק עמוק מיותר בעליל, אם כי נתון לבחירתך

 

·       עליך להביע מורת רוח ויחס עוין לכותב/ת באופן אישי. (פחות עקרוני כאמור  תוכן כתיבתם). הכותבים אינם אנונימיים ואילו את/ה אנונימי/ת.  כך תוכל/י להרגיש ששחררת אגרסיה צרופה וארסית , הדבר יעניק לך כוח שלא ישוער, ובהנחה שכותבים הינם אנשים רגישים ברובם,  סביר להניח שיעלבו

 

·       כיוון שאתה רוצה שקולך  יישמע, עליך לבחור אתרים הנחשבים לאיכותיים, בהם מתפרסמים בלוגים הדנים בענייני תרבות, רוח וכד'. מצא אתר שכזה, ותחת מטרייה של "דיון" על הנושא , השתדל להתנסח באינטיליגנטית. כך תוכל לשחרר אגרסיות למכביר , וגם להיחשב , בין אחיך האנונימיים –לחכם, שנון ומבריק

 

·       אם הנך בוחר/ת לקלל קללות עסיסיות  כותבים  באופן בלתי מבוקר,  מומלץ לעשות כן באתרים הפופולאריים שברשת

 

 

·        אם קורה משגה, ובדרך המקרה נתקלת בפוסט  המדבר אליך ואין באמתחתך שום תגובת עגבנייה או ביצה סרוחה,  אתה רשאי לבחור באחת משתי האופציות:

 א. עבור מייד לפוסט אחר

 ב. אתה רשאי לפרסם באופן חד פעמי תגובה אוהדת ובפעם הזו, מטבע      הדברים,  אינך צריך להישאר אנונימי

 

·       לפני פרסום  תגובתך  בדוק אם "השטח נקי"- כלומר עליך לשמור שלא תופרע ע"י איש במהלך כתיבת התגובה ושליחתה. אירוע שכזה עלול לבלבל אותך מאד  והיו לא מעט מקרים של מגיבים אנונימיים שלקו בתסמונת 'טורט' כתוצאה ממקרים  שכאלו

 

·       בחר/י תמיד להישאר במקום נוח ביציע . אל לך להתפתות להיכנס למגרש המשחקים לבל תקבל/י בעצמך תגובות  מאנונימיים אגרסיביים

 

·       באם מלאת כל מצוות אלו הנך יכול/ה ליהנות מעצמך ולהמשיך ביומך שמח וטוב לב

 

             ***                                      

 

גילי דרוב  היישטיין במאמרה "קולות מן היציע " כותבת:

"ביקורת על תרבות השיח בטוקבקים מגיעה אפילו מקרב כוהני אינטרנט גדולים שנושאים את נס האנרכיה הקיברנטית. כיכר העיר המהוללת חשכה, לדעתם, בשל הבימה שהיא מעניקה לתגובות קיצוניות ומעליבות שכל תכליתן למשוך תשומת לב….. תרבות הטוקבקים נעדרת כל דיאלוג, שיח ודיון אמיתיים. לעתים מנוצלות התגובות לשיח פנימי בין כותבי התגובות לבין עצמם, ללא קשר לכתבה….אחד הגורמים המסייעים לכך הוא האנונימיות והיכולת לשלוח מסר מבלי להזדהות ובלי הרהור נוסף. פרופ’ שיזף רפאלי, מביה"ס למנהל עסקים באוניברסיטת חיפה וראש המרכז לחקר חברת המידע, דווקא רואה את הדברים בחיוב ומדבר על "מעין ונטיל ביטחון, בדיוק כמו בסיר לחץ .ייתכן שזה מאפשר לאנשים לפרוק מתחים. בעיקר בקרב אותם אנשים שמרגישים שאין להם זכות דיבור".

ד"ר נעם למלשטריך-לטר, מרצה בחוג לתקשורת באוניברסיטת תל-אביב על השלכות פוליטיות-חברתיות של מהפיכת המידע, אומר שהטוקבקים משמשים לא אחת מעין משפט שדה מהיר ולא תמיד צודק …. בטוקבקים התפתחה תרבות של הסתתרות תחת כינויים. לא תמיד אנו חותמים בשמנו כי אנחנו לא מעוניינים שייוודע שאנחנו שמנו שם את המידע”…..