מה יש בו, בקבוץ, שמטלטל אותי כל כך

           
לפני מספר ימים הלכתי  ל'סינימטק' שמחה וטובת לב כדי לצפות בסרט ישראלי חדש  בשם "אדמה משוגעת"  של דרור שאול.
עם תחילתו של הסרט הרגשתי בוקס חזק בבטן: 
ראיתי על המסך מספר בקבוקי חלב עומדים ומחכים לתורם להילקח לבית התינוקות ע"י המטפלת התורנית. היא מזהה מי מהם בוכה לפי אינטרקום עתיק. ברקע, מלווה בבכיו קורע הלב של אחד התינוקות, דווח על הלינה המשותפת שהייתה נהוגה בקיבוצים.
אוי לא. אוי לא- מלמלו לי מחשבות . הקיבוץ. אבא שלי. משמר העמק.   האטימות בשם האידיאולוגיה ,הרוע בשם האטימות ,הרכילות המרעילה, היופי, הריח. הפשטות. התמימות. הקיבוץ .
 
השנה 1974. לילד טהור כבן 13(תומר שטיינהוף ) יש אמא יפה ורגישה מידי לחברה הקיבוצית (רונית יודקביץ' ). אביו מת מוות טעון שלא מדברים עליו. יש לו כלב אהוב  ואח שהולך לצבא.
הוא מרגיש שעליו לקחת אחריות על אמו ולגונן עליה  מאנשי הקיבוץ,  שכל גילוי של רגש אישי או חשיבה אינדיווידואלית מאיים על תפיסת עולמם, שכל  נקיטת עמדה יוצאת דופן מוקיעה את החבר או החברה כ"בעייתי/ת" וכשהדברים מחמירים – כ"לא שפוי/ה" . האם, המואשמת במות האב  ע"י הוריו ( יוסף כרמון ועידית צור החרומים והצודקים ) נחלשת יותר ויותר מול האטימות סביבה וה"צדק" החד מימדי בו החלטות קמות ונופלות ללא  קשר לטובת הפרט אלא לטובת המשק. כאילו מדובר במקום  שהוא בבחינת רעיון , בו לא חיים בני אדם  אלא רובוטים, שבכדי לזכות בהערכה כל שעל החבר  לעשות הוא לעבוד כמו חמור ולהסכים עם דעת כולם. מקומה של האהבה  משני לחלוטין כערך בחיים, אך את קיומה הטוטלי הבא לידי ביטוי ( נפלא ומכאיב) הן אצל האם והן אצל הילד לא הצליחו כל הצודקים והצודקות חדורי האידיאולוגיה לעמעם  ולו טיפה. ישנו רגע אחד מפויס בסרט: בחדר האוכל, ארוחת ערב יום שישי,  החבר המבוגר השוויצרי של האמא, (הנרי גארסין) שחברי המשק הואילו בטובם לאשר לה לארחו למשך שבועיים, קם לצלילי נגינתו של אחד מהחברים (שי אביבי) ומזמין אותה לרקוד איתו וואלס. בהתחלה החברים בהלם, אבל  משהו ברכותו ובתרבותו  של האורח הזר  חודר לנפשם וגופם של חברי המשק כמו בושם טוב לאף הסתום ביותר, וזוג אחרי זוג כולם כמעט מצטרפים  לריקוד. 
לקראת סוף הסרט , בסצנה  קשה מאד לצפייה בה האמא צורחת:" קיבוץ של אנשים רעים" הצטמררתי מכף רגל עד ראש. כי זה היה משפט ששמעתי פעם, אודות קיבוץ אחר.
אבל אותם אנשים רעים הם  אולי אלה שידיהם שתלו את השדות הירוקים הממלאים את כל המסך ואת הלב בסיומו של הסרט, כשברקע נשמע השיר "שדות שבעמק" בקולות שמימיים ( המקהלה הקאמרית של ת"א – 'פרויקט אדמה' בעיבוד עודד זהבי). ועל שביל צר ביניהם , רוכבים על  אופניים  אל החופש הנער והנערה (דניאל קיציס היפהפיה )  והם התגלמות האופטימיות, העלומים והאהבה הטהורה .
זה סרט נפלא. רגיש, אמיתי , מסופר היטב, מבוים מעולה ומשוחק  באופן מדויק , אמין, מרתק ומשובח ע"י כל השחקנים ללא יוצא מן הכלל.
 
האורות נדלקו  ובקושי הצלחתי שלא לפרוץ בבכי תמרורים  כמו אז,  שהייתי קטנה, כשראיתי את "הילד מעבר לרחוב" ואיך שנדלק האור בסיום הסרט שאגתי ממררת בבכי : " זה עצוב!!! "
 
אבא שלי היה בין הראשונים  שעזבו את הקיבוץ. הוא הוקע כ"בוגד" ע"י כל חברי המשק כולל הוריו . האשם העיקרי בעזיבה השערורייתית  נפל על אמא שלי, העירונית , הנטע הזר, זו שבחודש התשיעי להריונה  אולצה לעמוד שמונה שעות על הרגליים ולעבוד כמו כולם.  שניהם רצו לעוף משם  והם עזבו מייד לאחר שאחותי  הגדולה נולדה.
אבל מאז שאני זוכרת את עצמי, כמעט בכל חג   נסענו ל 'משמר העמק'.  וכמה שמחה הייתה  גואה בי בכל פעם (ממש כמו היום) כשהייתי רואה את הכניסה המרשימה לקיבוץ, שדרת עצי הדקל הענקיים שפותחת  את הלב נוכח היופי המפעים , הירוק. והריחות, הריחות. בקיץ,  בצהריים , כשהחום  מטשטש את יכולת התפקוד , יש בכל ריח צמחים ודממה. כשהייתי בת 13 והתחלתי  להתעניין בבנים  עמד באוויר  גם ריח של הבטחות ( שלא מומשו). כשהייתי באה בחנוכה, ריח הצמחייה הרטוב מהגשם  השתלט על הכל במין בושם אפל ומהפנט.  רק בקיבוץ יש ריחות כאלה.  אפילו אהבתי את הריח של חדר האוכל.  
 
כשהייתי מנמנמת ב'חדר' ( בית , בשפת הקיבוץ) של ה'סבים' ( סבא וסבתא – כנ"ל) אהבתי לשמוע את הקולות הקיציים שבאו מהבריכה הישנה שהייתה מאחורי ביתם. זו הייתה בריכה בה תמיד שחו עלים שנשרו מהעצים   בהרמוניה מושלמת עם  פגרים של דבורים. שם , כשהייתי בת שש, סבא שלי לימד אותי לשחות. חזה. ועם הראש למעלה (כמו שכלבים שוחים.  עד היום אני שוחה ככה). אז, כשהייתי ילדה, חברות הקיבוץ בעלות השיער הארוך (שאספו אותו ל"זנב סוס") היו מסתפרות קצוץ עם שביל בצד מייד לאחר  שהתחתנו  בגלל ש"זה פרקטי". תשומת לב מיוחדת נתתי למסכת החג בליל הסדר שנקראה ברצינות  תהומית ע"י אחת החברות.  והיה נער אחד, צפריר קראו לו , שהייתי בוהה בו עם לב דופק כי הוא היה נורא  יפה.
 כך היה עד גיל שבע עשרה. כשהייתי בת  שש עשרה סבא שלי מת, ושנה לאחר מכן מתה סבתא שלי. מאז הביקורים הצטמצמו לביקור בקבר של אבא שלי שביקש להיקבר בבית הקברות של הקבוץ.
 
מה יש בו ,בקיבוץ שמטלטל אותי כל כך. ששנים היו לי חלומות על המקום הזה. כמו מערבולת יש לי בבטן ובלב כשאני נזכרת בו.
והלא לא נולדתי שם, ולא חייתי שם, ורק הייתי באה  לבקר. וחוץ מסבא וסבתא שלי , אחות של סבתא שלי, דודה רבקה האהובה ( שהייתה רזה כמו חוט דנטלי והייתה נותנת לעצמה בכל בוקר בוקסים  בחזה  כי "זה התעמלות מצוינת!" ) ודוד שלי, שלמה, לא היה לי כל קשר עם אנשים שם. עכשיו אני נזכרת, שהמסכת בקיבוץ, הייתה למעשה  הקטע הראשון איתו עליתי לבמה עם דבי  ב'מרתף העליון' בבית לסין, כשגילמנו שתי קיבוצניקיות. אז , כן. נכון. זה הצחיק. בגלל עוצמת הבוקיות.
אך עם הבוקיות הקיבוצניקית הייתה גם איזושהי תמימות. ותמימות אני כן אוהבת. וזה משהו שקצת קשה לי לאתר היום.
 
ואולי השילוב האמביוולנטי הוא  מה שמטלטל תמיד מחדש:  הכאב על אבא שלי , הכמיהה, הגעגוע לשדות, שבעמק, לפשטות  ולתמימות.       
 
 
לא "אמא" , לא "אבא" /ע. הלל                    מתוך "תכלת וקוצים"
 
אנחנו, ילדי הקיבוץ הראשונים, לא זכינו שיהיה לנו, לכל ילד, אמא ואבא משלו. לאדם החדש, החלוץ, לקיבוצניק, לסוציאליסט הבונה ומקים חברה חדשה לא יאה היה ולא נאה להיות "אבא" בורגני רגיל, ולחברתו  בחיים – סתם "אמא".
וכך הפסדנו אנחנו, הילדים, גם את אמא וגם את אבא, ונותרו לנו רק שמותיהם  להאחז בהם. לי- שולמית ובנימין. לאמנון ומיכה – דודיה וחווה ( חווניה), ליוסף – אדק וחיה , לאוריאל ואלישע – בוריה ושרה , ליעל- יטקה ומכול, ולאיתן וראובן – ברטה וברטק.
ולא בלב קל נענו הורינו למצוות הרעיון המהפכני הגדול, אולם את צערם הבליעו בלהט המעשה הציוני והיומיום המפרך.
עד שנשברו. אך לא בבת אחת ולא כולם כאחד. שכן כבר לילד השני התירה האמא להיקרא "אמא" ולילד השלישי נכנע גם האב והסכים (בשמחה!) לחזור ולהיות "אבא".
 שלושים וחמש שנה הבליעה שולמית את צערה על אבדן "אמא – אותה" ( אמנם לאחי הצעירים הרשתה לקרוא לה "אמא" , אבל אותי הפסידה) וגם אני אותה.
 יום אחד , ואני כבר איש בין אנשים ( וכבר לא חבר קיבוץ) באה שולמית לבקרני, ואני חש שדבר יש לה להגיד לי.אך אינה מעיזה. אחר כך מלמלה כמהססת, עד שגברה ואמרה:- אני רוצה שתקרא לי "אמא".
נפעם ונדהם מן הבקשה הזאת שתקתי רגע, ואחר כך גמגמתי ואמרתי לה: עכשיו שולמית, נדמה לי שמאוחר מידי."
 
לי טוב / ע. הלל           מתוך "תכלת וקוצים"
 
בקיץ, בשמש, באבק, להסתובב יחף, ולפתע לדרוך , במקרה, על צינור מים קרים. בשביל זה שווה לי כל הקיץ.
 
בסתיו, מה שאני הכי אוהב זה את ריח הנפתלין שיוצא מן הבגדים, ואת הריקוד העליז שמרקדים הזנבות של הנחליאלים. ואת האור, שכבר לא כואב בעיניים.
 
ובחורף, כשהגשם מרטיב את האדמה והאדמה מרטיבה את האוויר ונותנת לו ריח טוב של אדמה רטובה. את זה אני אוהב. וגם לקום בשבת בבוקר, אחרי שכל הלילה ירד גשם והנה השמש מאירה את ההרים וכל הסלעים נוצצים. על זה אני  יכול להסתכל שעות על שעות.
 
ובאביב אני אוהב הכל.
 
         

12 תגובות ל-“מה יש בו, בקבוץ, שמטלטל אותי כל כך

  1. נוליתה, נורא יפה. הכול. ולמרות דכדוך המלחמה ששקעתי בו לאחרונה, הצלחת להצחיק אותי עם התיאור של הדודה הרזה כמו ספגטי שהיכתה לעצמה כל בוקר על החזה, "כי זו התעמלות מצויינת". לא יודעת כבר אם לצחוק או לבכות. העולם כל כך מייאש אותי, וגם על כך מצחיק.

  2. מעורר אצל כל כך הרבה אנשים כל כך הרבה אמוציות – אפילו אצלך שלא באמת גדלה בו.
    כמובן שנזכרתי גם במבצע סבתא (שם האטימות הקיבוצית קורעת מצחוק) וגם בקטע ישן של ימימה.

  3. ואני בכלל נמצא באוסטרליה

    זכרונות נוף ילדותי האבודה, שלא תשוחזר לעולם

    וילדיי שגדלים בארץ זרה עם שפה זרה ושורשים שאולי פעם יתוודעו להם

    תודה נולי על רגעים שמחזירים אותי 27 שנים לאחור

  4. אני גדלתי בקיבוץ ולא היו לי שום זכרונות רעים. לרוע מזלי, משפחתי עברה לעיר כשהייתי בכיתה ט' והרגשתי ניכור אדיר בעיר. כל מה שעניין את הילדים העירוניים (עירניקים בעגה הקיבוצניקית) זה למי יש ג'ינס יוקרתי יותר, למי יש מחשב משוכלל יותר ולאיזה אבא יש מכונית נחשבת יותר. לא מצאתי שום אינדיווידואליזם בעיר, רק חומרנות ורדיפה אחרי מוצרים.

  5. מעורבב עם כל כך הרבה רגש..רייח..טעם…כאב…ואהבה…ואותו
    געגוע עמוק ובלתי מוזר
    וידידנו חוש ההומר הניפלא
    שמתבלן את כתיבתך
    פשוט מקסים מיכל

  6. נולי,קראתי את דברייך היפים. אני יכול לאמץ את גישתך לעניין הקיבוץ, גם אני עירוני שגדל עם זיקה לקיבוצים.הביקורים שם השאירו גם בי רושם עמוק וסוחף.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s